ספר זה מבליט את הנקודות הבאות: 1) הרמב"ם התכוון, לא רק לחזק את הנקרעים בין האמונה להשכלה, אלא גם לערער את בטחון חסידיו השוטים של המדע. 2) הוא חשף כי בטחונם העצמי מבוסס על האמונה בכל-יכולתו של השכל האנושי. 3) הוא הוכיח כי הכלי בו הם מאמינים – השכל האנושי – אולי אינו חשוד, אך הוא מוגבל, חסום, ולפעמים אף משובש. 4) הוא עשה את ביקורת התבונה האנושית כשש מאות שנה לפני קאנט.
ראוי אם כן לכנות את ספרו של הרמב"ם: ספר "מביך משכילים" במקום לכנותו ספר "מורה נבוכים", שכן האמונה העיוורת בשכל האנושי היא האופיום של האינטלקטואלים.
ספר "דבור ומחשבה על מורה נבוכים" גם מוכיח כי ספר "מורה נבוכים" מאורגן בצורה מופתית, למרות הביקורת שנמתחה על הסדר שלו באקדמיה.
חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.