מנופת צוף, עיונים במורה הנבוכים

כרך ג

חלק ד : פרקי המרכבה [ מורה נבוכים , חלק ג , הקדמה -פרק ז]

מאת " הרב יונתן שמחה בלס "

תשפ"ג

תוכן העניינים :

• מבוא -דרכו של הרמב"ם להורות על " עניינים הנחקקים בנפשות השלמים מבני אדם  וההיתר בימנו ללמוד את מה שיש להבין מתוך דבריו
• על הקדמת הרמב"ם – שבה הוא מתאר גם את הכורח שנוצר בדורו  , אשר מחייב אותו לכתוב על מעשה מרכבה, וגם את המוגבלות ההלכתית שבמסגרתן הוא כותב.
• על פרק א – שבו מלמד הרמב"ם שדמויותיהן של ארבע החיות הן כולן פני אדם ומביא הוכחה לכך גם מהחלפת פני השור שבמראה החיות בפני הכרוב שבמראה הכרובים.
• על פרק ב- שבו מתאר הרמב"ם את מבני החיות והאופנים ותנועותיהם בסדר אשר שונה מהסדר שבו הללו מתוארים בדברי הנביא.
• על פרק ג -חלק א –שבו קובע הרמב"ם שהזהות בין החיות היא דו כיוונית : " החיות הם הכרובים והכרובים הם החיות " אך מציין גם הבדלים בין מראה החיות ובין מראה הכרובים .
• על פרק ג- חלק ב -הרחבה – כאן אנו לומדים שפירוש הרמב"ם למעשה מרכבה מיישב סתירה שהציג הרמב"ם בעניין הבחירה החופשית בסוף החלק השני של מורה נבוכים .
• על פרק ד  –שבו הציג הרמב"ם את מחלוקתו עם תרגום יונתן בעניין חיבור האופנים לארץ ובמשמעות " ה כעין תרשיש  "
• על פרק ה –שבו ביאר הרמב"ם את מחלקתו בין רבי יהודה הנשאי לרבי יצחק [ בחגיגה יג א  ] בשאלה מה פרק א של ספר יחזקאל כולל בהוראה שאין דורשים במעשה מרכבה אפילו ליחיד אלא למי שחכם ומבין מדעתו וגם אז רק בראשי פרקים .
• על פרק ו  –שבו קוטע הרמב"ם את פירושו לנבואת יחזקאל  ופונה לדון בנבואת המרכבה של ישעיהו  . נבואה זו סותרת על פני הדברים את המסקנות שאליהן הגיעה הרמב"ם בסוף פרק ה והוא מיישב את הסתירה .
• על פרק ז- שבו מפרש הרמב"ם את הפסוקים הראשונים של נבואת יחזקאל וכן את המראה האחרון משלושת מראות אלוקים שראה בפרק א  . דמות האדם היושב על הכיסא .  הוא מסיק שכל המראות הם של המרכבה ולא של הרוכב .